בבוקר ה 23.4 קמתי לחג. חג ברצלונאי קסום שתמיד רציתי לחגוג, קוראים לו סיינט ג׳ורדי, וזה החג עם הסיפור המוזר עם המנהגים החמודים ביותר.

היו היה דרקון שבא לתקוף את הממלכה. כאשר הם מפוחדים עד מוות,החליטו התושבים לשלוח שתי כבשים בכל יום כדי הדרקון כדי להשביע את רעבונו, וכל מנעו את ההתקפות על הממלכה.
כאשר הכבשים בממלכה החלו להגמר הפך החליטו לשלוח אדם אשר נבחר על ידי הגרלה, וגם כבש. 

יום אחד הנסיכה נבחרה על ידי הגרלה ללוות את הכבש. הלכה הנסיכה אל מערת של הדרקון, שם מצאה אביר בשם ג'ורדי (ג'ורג) אשר הרג את הדרקון עם חרבו. מן הדם שניגר גופתו המתה של המפלצת נולד ורד אדום אותו האביר מסר לנסיכה.

בואו נהיה כנים. הנסיכה הרגה את הדרקון וסיפרה להם סיפור יפה כדי שיהיו בשקט.
אבל המנהגים של החג הזה הם כדקלמן:
הגבר נותן לאישה ורד, והיא נותנת לו חזרה ספר (בשל העובדה שזה גם נופל להם על חג הספר), וכל יום בתאריך הזה נולדת אורגיה לאומית של ספרים וורדים.
אני חושבת שהציפיות מהחג הזה היו קצת יותר גדולות ממה שהוא באמת, הוא נשמע לי קסום, אבל האמת כמו כל חג הוא היה די מסחרי (זו עדיין שאלה שאני שואלת את עצמי האם חג כיום יכול להיות לא מסחרי?)
כל פינה התמלאה במוכרי ורדים (יש לציין, עולים פחות מורד בולנטיינס דיי בארץ) וחנויות הספרים היו פתוחות. קנו לי פרח וקניתי ספר, והעברתי את כל היום בהמוניות של החג. חג עם רעיון נחמד ואמשיך לחגוג אותו, אבל בברצלונה הוא מסחרי והמוני. אבל עדיין מוזמנים להביא לי פרחים וספרים ב23 באפריל.

למחרת הגיע היום שהכל התפקשש לכיוון הנכון
הייתי אמורה ללכת למפגש קאוצ׳סרפרים בפארק הסיטואדלה, ושהגעתי אליו גיליתי שהאייונט בוטל, אז אני לבד בסיטואדלה, מה עושים? נותנים לקסם לעשות את שלו.
פארק הסיטואדלה, מעבר להיותו אחד המקומות הכי יפים, הוא גם המקומות הכי חברתיים בברצלונה.
שבת, יום שימשי ויפה, פסחא, כולם באו לפארק. אני מבינה שהמפגש לא קורה ומתיישבת מול שתי בחורות שמנגנות באיזו פינה בגיטרה. פתאום עובר בחור ומצטרף אלי להקשיב להם, ואז הוא מציע לי לרקוד. הוא מלמד אותי קצת סלסה (ממש קצת) ואז אנחנו מצטרפים אליהן, הוא מוציא גיטרה ואני שרה איתן.
ולפתע מגיע אדם עם חצוצרה ואדם עם תופים מאולתרים, וסביבנו נוצרת להקה. משום מקום.
ואני יושבת שעות עם הלהקה החדשה שנוצרה סביבי תחת עץ בפארק בעיר הכי יפה בעולם ומסינה שאלו החיים.
וסביבי, אנשים עם חופש

למחרת כבר הייתי בדרכי לשדה. עם מזוודה אחת, חופש בלב והמון קסמים לחזור אליהם,
אני מוכנה לחיים החדשים שלי שם.

הוו… ברצלונה את אהובתי
(בנוסף, תראו את ז׳קט הנינטיז של כרמן סן דייגו! זה מהמשחק טלוויזיה המקורי. כה ראוי)

Follow:

אחרי רכבת חזרה לברצלונה ושנת לילה טובה חזרתי לחפש מקומות מסתוריים באתר האהוב עלי אטלס אובסקורה , הוא גילה לי את הפארק של פופאי במלטה, את צפרדעי החלל בקרוייסברג ברלין, מה הוא יכול למצוא לי כאן? בעיר הזו שאני מכירה היטב?
גיליתי את בית הקברות במונז׳ואיק מקום שאף אחד לא שמע עליו, בחיים לא שמעתי שטיילו בו והגיעו אליו. ומה חנונית כמוני עושה בבית קברות עתיק? הולכת לראות מלאכים בוכים.

למי מכם שלא מכיר מלאכים בוכים בפשטות הם דמות/מפלצת מהסדרה דוקטור הו.הם פסלים קפואים שאתה מסתכל עליהם אבל שאתה לא הם יכולים לזוז, ואם הם נוגעים בך הם ישלחו אותך חזרה בזמן לזמן שאתה לא יכול לחזור ממנו.
אז שאתם רואים אותם, תזכרו לא למצמץ.
אז התלבשתי בבדי שנות ה 20 (למקרה ש… אתם יודעים) והלכתי לראות מלאכים. לא ציפיתי למקום הנפלא הזה, בית קברות עתיק בגובה 6 קומות שכל קומה נפרסת לאורך חצי קילומטר על צלע ההר, ושם מיליון מלאכים, מצבות ואפילו קברי משפחות  שהן גרסאות קטנות של בניינים בברצלונה (כן גם סגראדה פמיליה קטנה)

 

זה בלי ספק המקום שאני הכי ממליצה ללכת אליו בברצלונה, כמעט אף אחד לא שמע עליו, הוא לא מלא בתיירים , הוא קסום ומוזר בו בזמן, מלא פסלים , אובליסקים וקסם.

בערב שאלתי חברים לאן ללכת , וחבר הציע את ההופעה של

מי אלו? מה אלו? מתברר שהבחור הוא יוצר מדהים ש… פגשתי ברחוב בברצלונה לפני 5 שנים. כן סתם ככה. ו 5 שנים אחרי אני מקבלת כרטיס להופעה שלו. ההופעה שהייתה מסקרנת, נפלאה והאמת הרבה יותר רועשת ממה שציפיתי, כללה שירים עם טונים מעניינים, וויב פוליטי, והמון המון המון סגנון (ואפילו מצנח משחקים. באמת מה שהיה חסר לי זו בריכת כדורים)
אני לא חושבת שאני אפילו אצליח לתאר את הסגנון. קברט פוליטי אלקטרוני?
אלו החיים שאת מבקשת מהרנדומליות להוביל אותך, מוצאת את עצמך בהופעה מצויינת של אדם שפגשת לפני 5 שנים ברחוב.

ורק תזכרו הכי חשוב… לא למצמץ

Follow:

הו, ברצלונה, העיר הכי יפה בעולם. זוהי פעם שמינית שבאתי לבקר, הפעם כדי למצוא דרכים להשאר. את שונה ממה שהיית לפני 10 שנים, וגם אני. שתינו גדלנו התפתחנו ועברנו משברים. אבל אין מקום בעולם שטוב לי כמו שטוב לי בברצלונה.

הגעתי אליך בטיסה הכי זוועתית שהייתי בה. הטיסה הייתה אובר בוקט ובשל העובדה שזה היה יום לפני הפסחא חברת התעופה לא הייתה מוכנה לדאוג לי למלון. אז אם לא הייתי עולה לטיסה הזו הייתי נשארת לישון בשדה במלטה.
אז זה היה התקף חרדה שנמשך למטוס, וחברת תעופה אחת שלא מוכנה לתת לי אפילו מים. כיף. אבל שרדתי את זה.

הגעתי לעיר היפה בעולם באמצע חג הפסחא. זה אומר שכמעט הכל סגור וכל מה שיש לי זה לשוטט. ואם יש מקום לשוטט בו זו ברצלונה. הלכתי על פי החוק של ידיד שלי סטיוארט שאומר "בברצלונה, תמיד הבט למעלה" והמראות שתראה תמיד יהיו מדהימים. תמצא שער עם פסלים, תקרות וחלונות מעוצבים, בתים מרפסות, כל מה שתמצא בעיר הזו יהיה יפה.

את הערב הראשון ביליתי עם הקהילה הברצלונאית של ברנינג מן. ערב פסח/פסחא ללא שום קשר קלאסיקה ומהדרין. רק אנשים טובים ומוזיקה.אני מכירה את חלקם, את חלקם הכרתי באותו היום ואת חלקם פשוט חיבקתי . הם היו האנשים האלו שהייתי צריכה לפגוש כדי להבין שבמקום הזה אני אהובה ונאהבת.

למחרת הלכתי לשוטט ברחובות העיר הסגורה וגיליתי פנינים שלא הייתי מגלה אחרת


פודינג- מסעדת הארי פוטר
 Avinguda Diagonal, 515, 08029 Barcelona

אז שלום, אני ביקי ואני חנונית. לעיתים אפילו מהסוג הקלישאתי. וע"י שוטטות ברחוב גיליתי את הקסם הזה.
היא נמצאת ברחוב דיאגונל (כן כן, דיאגון אלי. מי שיצר את המסעדה הזו גאון) מעוצב כמו בית קפה בריטי ישן, בעולם של הארי פוטר.מגבעת המיון תלויה בכניסה, ציוד הקוודיץ' הספרים והשיקויים על הקיר, הינשופים בכלובים הוגוורטס מצויירת בגדול, ובקומה התחונה יש דגלים לגאוות הבית שלכם

האוכל בכללותו נחמד, אבל אפילו בסופ"שים ומועדים מיוחדים יש תפריט מיוחד שכולל שקשוקה.

ומשם המשכתי לפארק. מאין פארק קטן חמוד שפשוט מצאתי בדרך. בעיר יש מלא פינות חמד כאלו. היום היה שימשי ויפה, כאילו שום דבר לא רץ החיים בישראל לא קיימים ואני כאן ורק יכולה לעצור ונוח על הדשא,
ואז היא חזרה אלי, הביקי הזו שהתגעגעתי אליה כ״ך הרבה זמן, שיכולה פשוט לשכב על הדשא ולהנות מהשמש, השקט הזה והטוב הזה של ברצלונה התחיל לחדור לי לנשמה, שכבתי על הדשא והיה לי סוף סוף קצת שקט.

אז נחתי לי על הדשא עד שהיום הפך לליל ועליתי על המטרו הראשונה אל הלא נודע (באמת הלא נודע, בעיקר כי ירדתי בתחנה לא נכונה והגעתי למרכז הרמבלס).הבנתי שהיום לוקח אותי לעוד הרפתקאה.
הגעתי לרובע הגוטי והתקשרתי לידיד שגר שם. הכרתי אותו במדריך טיולים בטיול הקודם שלי לדרום ספרד, ועכשיו יכולנו לשבת על המבורגר טבעוני וללכת לג׳אם של חברים שלו.
ובשעת לילה מאוחרת, חזרתי לבית של ידיד שלי, והכרתי שני חברים חדשים בדרך. כי יש לי מעיל פלאפי. כי ככה מכירים אנשים בעיר של חופש. ובברצלונה גם אני כזו, יותר ביקיֿ, יותר חופשיה.

למחרת פעם ראשונה בחיים שלי קלעתי את השיער לצמה ויצאתי ושוב יצאתי לשוטט. העיר עדיין סגורה כולה בגלל הפסחא, האוכל הטבעוני טעים, העיר שימשית ביום וקרירה בלילה, והכל כה שקט.
אבל גם הרגעים הקטנים, שאת הולכת לרכבת התחתית כדי לחזור לדירה, כי איכשהו נהיית מעט חולה, את יכולה למצוא את זה. גיטריסט מצויין, אקוסטיקה נפלאה ורגש. אולי הייתי צריכה לחזור, הייתי מנוזלת ועייפה. אבל כל מה שעשיתי במשך שעה היה לבשת ולהקשיב לו. וזה עשה לי את היום הזה.

 

חזרתי לדירה וארזתי את הדברים, כי מחר אני נוסעת ליומיים במדריד!

Follow:

כשלמדתי הדרכת טיולים הייתי שבועיים במדריד, למדנו וטיילנו באזור, אבל הייתה נקודה אחת ששינתה לי את החיים, הביקור במוזיאון הפראדו והפעם הראשונה שראיתי את ״גן התענוגות הארציים״ של הירונימוס בוש.
אז אני בספרד והבנתי שאני חייבת לסוע לראות אותו. אז עליתי על רכבת הבוקר למדריד והלכתי לראות אומנות וחברים

הרכבת למדריד הייתה לא ברורה, היו מקומות מסומנים לפי כמה כסף שילמת על הכרטיס (והתשובה היא תמיד ״הרבה מידי) אבל הגעתי למדריד, נסעתי ישר למוזיאון ה״פראדו״ לבושה בשמלה עם ההדפסה של הציור (כי יש אנשים שמעריצים אנשים, להקות, מפורסמים, אבל אני? אני גרופית של ציור שצוייר ב 1503)
נכנסת ונעמדת מולו, מול הקסם הזה שנקרא גן התענוגות הארציים ומתרגשת. ישבתי מול הציור הזה שעות רבות כולי על סף דמעות. רבים לאחר מכן היו צריכים לומר לי מה ההסבר שהם מכירים על היצירה (ולהם יש ״הוכחות״ לציור שצוייר לפני 500 שנה) אבל עבורי הציור הזה מייצג את הבחירה של האפשרויות, המעגליות של הטוב והרע והחיים שאנחנו יכולים לבחור לעצמנו.
ישבתי מול הציור ובחנתי כל פרט קטן, את הרגש, העומק , הסיפורים, והפרטים הקטנים שהציור הזה נתן לי.

משם המשכתי להסתובב במוזיאון ואז נתקלתי באחד הפסלים. הפסל של אפולו. אפולו הוא אל השמש היופי והנבואה, וזה בהחלט ניכר. אם הפסל הזה היה אדם אמיתי הוא היה אחד האנשים המושכים שראיתי בחיי. וכן, מיצמצתי . זה לא עזר.

משם המשכתי לראות את ידיד שלי דיוויד. את דיוויד פגשתי פעם ראשונה במפגש קאוצ׳סרפרים שהייתי בפסטיבל המסכות בונציה לפני יותר מ 9 שנים, ותמיד שמרתי איתו על קשר משעשע של כל פעם שאני נגיעה לאזור אני קופצת להגיד שלום,
היום אני הייתי קאוצ׳סרפרית בדירה שלו. גיליתי עליו שיש לו בר שיש לבר מבשלת בירות פרטית, שהוא עדיין מטייל בהמון מדינות שאני לא יכולה להגיע אליהן , ושהוא אוסף מטבעות מכל העולם. אפילו סיפרתי לו על העובדה שבארץ יש לנו מטבע משעשע של שני שקל ואיך הגיע (אפילו מצאתי בתחתית התיק שלי שנקל שנשאר וננתי לו אותו. בחיי לא ראיתי אדם שמח כ״ך לראות שנקל)

אבל הדברים שלמדתי על מדריד וספרד בכללי, לא משנה איפה או מתי וכמה גשם יורד,
תמיד תהיה מוזיקה ותמיד יהיו ריקודים

 

 

אז תודה לך מדריד,
ועכשיו חזרה ברכבת ברצלונה

 

 

Follow:

 

טיול פסח עם אמא.

כבר שכחתי כמה אני לא מוצאת את עצמי בטיולים מאורגנים. זה קיק של אמא שלי עם ה FOMO הקיומי שלה. בחיים לא הייתי בחורה של המסלול הראשי, של "המקומות של התיירים" ו"לאן צריך ללכת ומה צריך לראות", וזה היה מאין טיול כזה, ישראלים מבוגרים שאוהבים לראות כנסיות ולשמוע איך זה קשור לישראל. תמיד סיפורי גבורה איך הכל קשור לישראל.
אבל הטיול ארך רק 4 ימים, אפילו את אמא שרדתי.

אבל לטיול היו שתי נקודות אור בולטות, אחת מהן בתוך המסלול המתוייר והשניה בזכות תושיה וקצת אינטרנט (וכמובן בזכות אטלס אובסקורה).

הראשונה הייתה הטיול הימי על הסירות הקטנות, היכן שעמד פעם "החלון למזרח התיכון" , טיול קסום על סירה קטנה 8 אנשים ונהג סירה שלימד אותי שיעור חשוב בצורת "איך לעשות את העבודה שלך בצורה הטובה ביותר". הוא נהג אחד מסירות רבות, אז איך הוא ייחד את עצמו? פשוט עשה את העבודה שלו בצורה מושלמת, לא רק נהג סירה, גם מדריך טיולים.


הוא הביא לנו הסברים עם תמונות וסיפורים, עשה לנו סיבובים רבים כדי שנראה היטב את מצבורי האלמוגים , סיפר על נפילתו של אותה קשת שנקראה "החלון" ודיבר איתנו על כוחו של הטבע החשיבות שלנו לשמור עליו אבל גם לקבל את השינויים החלים בו. וכל זה מנהג סירה במקום מתוייר.

את המקום השני מצאתי באמת באטלס אובסקורה. בדר"כ האתר מלא במקומות מעניינים אבל בשל כך שמלטה קטנה כל כך, בה זה היה בין היחידים. אבל גיליתי פנינה ששימחה אותי יותר מכל דבר אחר.

ביום האחרון היה להם בטיול המאורגן "יום קניות". אז האם עם ה FOMO הקיומי הסכימה שנלך למקום אחר.

הכפר של פופאי הוא הסט של הסרט פופאי משנת 1980.זוכרים? גם אני לא. מתברר שהוא היה סרט בינוני בתכלית עם רובין ויליאמס (ז"ל) בתור פופאי. אבל כל אלות גליפריי, הסט שהם בנו שם יפיפה. זה היה בתקופה שבנו סטים אמיתיים ולא רק CGI.

מלטה היא מקום ידוע לצילום סרטים, נופים מדהימים והיכולת לסגור לוקיישנים בלי שום בעיה הביאה המון סרטים, וסדרות לכאן.
הסט של פופאי נבנה על מפרץ קטן וקסום במלטה עם צוקים מדהימים ומים כחולים, במאין עיירה ציוריות וקצת עקומה. נבנות עשרות בתים לסט הזה, רובם פרקטיים כבתים ובאמת שימשו ככסט הפנימי של הבתים.

ואנשי מלטה החליטו במקום להרוס את הסט, או לתת לו להרקב ואז שדעא"ש תשתלט עליו (כן טאטואין אני מסתכלת עליך), הם החליטו להפוך את זה לאטרקציה, ואחת הטארקציות החמודות.
זה לא בדיוק פארק שעשועים כי אין שם מתקנים, אבל יש שם שחקנים שמשחקים את הדמויות, ושוב כמו הבחור ההוא בסירה, לוקחים את זה ממש ברצינות. לא שוברים את הדמות, מלאים בפעילויות שונות ומשונות לאורך כל היום , והן כ"ך משונות שזה הפך את הכל לקסום. האמנתי שאני חיה במיוזיקל קומיקס בינוני מהאייטיז ונהנתי מכל רגע.
לאנשים האלו היה כיף, ובשלל כך לי היה כיף.
מצאתי את עצמי רוקדת איתם ריקוד מטופש כאשר הושמע השיר הכי מעצבן ששמעתי שקשור לחג הפסחא בזמן חיפוש הביצים המסורתי .

(לרקורד יש לומר, לא היה שם לאכול שום דבר עם תרד)

נראה שההנאה של הטיול הזה הגיעה בזכות אנשים שלוקחים ברצינות רבה את העבודה שלהם ונהנים מכל רגע, וזה מסר שאני אשמח לקחת איתי להמשך החיים.

Follow: